מודעות פונולוגית: לשמוע את המילה לפני שרואים אותה
לפני שילד קורא אות אחת הוא צריך לשמוע שהמילה עשויה מחלקים. זה נשמע מובן מאליו למבוגר, וזו בדיוק המיומנות שנבנית בשנה שלפני כיתה א׳. שלושה פוסטים מהמשפט היומי על מה שקורה באוזן.
מה זו מודעות פונולוגית, ולמה היא קודמת לאותיות?
סוף שבוע, והרבה זמן במכונית ובשולחן. אז הנה משהו שאפשר לעשות בלי דף, בלי עיפרון ובלי שהילד ירגיש שמישהו מלמד אותו.
במסגרת הפדגוגית שלנו רשומה מיומנות אחת כחלק החשוב ביותר במוכנות לקריאה, והיא נשמעת פשוט מדי מכדי להיות זה: היכולת לשמוע שמילה עשויה מחלקים. לא לקרוא אותה, לא לכתוב אותה. לשמוע.
היא מורכבת מארבעה דברים, וכל אחד מהם הוא משחק של דקה:
- הברות. אומרים מילה ומוחאים כפיים על כל חלק. פר־פר. חתו־ל. מכו־נית. ילדים אוהבים את זה כי זה נשמע כמו מוזיקה.
- הצליל הפותח. "באיזה צליל מתחילה המילה פִּיל?" ואז: "תמצא לי עוד משהו במכונית שמתחיל באותו צליל."
- הצליל הסוגר. אותו משחק, מהצד השני. הוא קשה יותר, וזה בסדר גמור שלוקח לו זמן.
- חריזה. "מה מתחרז עם דָּג?" ואם הוא ממציא מילה שלא קיימת ומתחרזת, זה לא כישלון. זה בדיוק הסימן שהוא שומע.
שימו לב למה שאין ברשימה הזאת: אף אות. כל זה קורה באוזן, לפני שהילד יודע איך נראית האות שהוא בדיוק שמע, ודווקא זה מה שיהפוך אחר כך את האות למשהו שיש לו מה לעשות איתו.
ואם זה מזכיר לכם משהו, יפה: כתבנו כאן גם על צליל פותח ועל חריזה, אבל שם דיברנו על איך אנחנו בונים משחק ומה נפסל אצלנו. היום זה ההפך: המיומנות עצמה, בלי מסך בכלל. את ארבעת המשחקים למעלה אפשר לשחק היום בצהריים בלי אנחנו.
איך משחקים עם הילד במשחק הצליל הפותח?
היום לא כלל בעברית, אלא משהו שהחלטנו בכוונה, ושאפשר לראות בקוד של המשחק.
באחד המשחקים שלנו הילד שומע רצף מילים ומתופף כשהמילה מתחילה בצליל שחיפשנו. שומע צליל אחר, שותק. אין כאן בחירה בין שתי אפשרויות; יש הקשבה, ויש רגע אחד להחליט.
עכשיו לחלק המעניין. נניח שהצליל שמחפשים הוא בּ. המילים שאמורות להשתיק את הילד יכולות להיות כל דבר, אז למה שלא תיכנס לשם מילה שמתחילה בפּ?
כי בּ ו-פּ נהגות באותו מקום בדיוק בפה. אותן שפתיים, אותה תנועה, וההבדל היחיד ביניהן הוא אם הקול רוטט. ילד בן חמש שיטעה מולן לא לימד אותנו כלום: לא נדע אם הוא לא שמע את הצליל, או ששמע נכון ומילה כמעט זהה בלבלה אותו.
ולכן יש בקוד רשימה של זוגות שמורים: מ·נ, ל·ר, ש·ס, ב·פ, כ·ג, ד·ת, ז·ס, ז·צ, פ·ק. לא כולם דומים באותה מידה ובאותו אופן, אבל כל אחד מהם הוא זוג שילד בגיל הזה מחליף בפועל. כשהמשחק בונה סבב, הוא מושך מילות שתיקה מכל הצלילים חוץ מהיעד ומהשכנים שלו.
המשמעות מבחינת ההורה פשוטה: כשילד טועה אצלנו, הטעות אומרת משהו. היא לא מקרית, ואפשר ללמוד ממנה מה עוד לא נשמע.
ואם זה מזכיר לכם משהו, יפה: כתבנו כאן גם על משפחת חריזה שכולה סיומת רבים, ולמה פסלנו אותה. שם הבעיה הייתה שהכול מתאים, כאן שמשהו מתאים כמעט. שני הכיוונים נכשלים באותו מבחן: פריט טוב חייב להבחין בין ילד שיודע לילד שמנחש.
הילד מתבלבל בין ב ל-כ. זה נורמלי?
ילד מצביע על כ ואומר "ב". אתם מתקנים. למחרת זה קורה שוב.
זה לא פספוס שלכם ולא של הילד. בתוכנית המיומנויות למוכנות לקריאה, ההבחנה בין אותיות שנראות דומה היא סעיף בפני עצמו, בדיוק כמו זיהוי האות או התאמת אות לצליל. היא מופיעה שם כי היא נלמדת, לא כי היא מובנת מאליה.
וזה תמיד אותם זוגות:
- ב · כ · ל־ב יש רגל שיוצאת בתחתית
- ד · ר · ל־ד יש פינה חדה למעלה
- ה · ח · ל־ה יש פתח קטן בצד שמאל
- ו · ז · ל־ז יש קו אופקי בראש
תסתכלו על הרשימה הזאת רגע. ילד שרק מתחיל לא רואה "אות אחרת". הוא רואה כמעט בדיוק את אותה צורה, ומתבקש לזכור ששתי צורות כמעט זהות עושות שני צלילים שונים לגמרי. זו עבודה של הבחנה חזותית.
מה שעוזר: לא לתקן מהר, אלא להצביע על ההבדל עצמו. "תראה, לזאת יש רגל ארוכה, ולזאת אין."
מה הכללים אומרים במקור
כל טענה כאן נשענת על כלל כתוב, וזה הניסוח שלו כלשונו. academic ו-normative הם כללים של האקדמיה ללשון העברית; editorial הוא התקן שלנו, במקום שבו לאקדמיה אין הכרעה.
- חריזה שכולה סיומת נטייה - ‑ִים, ‑ַיִם, ‑וֹת - אינה חרוז לצורך תוכן לימודי. כל שם עצם ברבים או בזוגי מתחרז כך עם כל שם עצם אחר, ולכן פריט כזה בודק זיהוי סיומת דקדוקית ולא שמיעת חרוז. (
editorial) עוד מילים לפי אותו כלל: בַּיִת / זַיִת - ayit‑, ואינה סיומת נטייה.
- בשילוב ניקוד בכתיב המלא: אין משתמשים בקיבוץ; כל וי"ו המציינת u תנוקד בשורוק; וי"ו המציינת o תנוקד בחולם, למעט וי"ו המייצגת חטף קמץ; וי"ו ויו"ד עיצוריות מוכפלות ינוקדו באות הראשונה, אך ביו"ד שהראשונה בה מציינת i - הניקוד ביו"ד השנייה. הקמץ הקטן משמש רק באותיות השימוש. (
normative) עוד מילים לפי אותו כלל: חוּלְצָה, מוּעֲמָד, כּוֹתֶל, חוֹכְמָה, מוֹעֳמָד, חֳורָפִים.