סימני פיסוק: ארבעה כללים שכמעט כולם מפספסים
פיסוק נראה כמו עניין של טעם עד הרגע שמגלים שיש לו כללים, ושרובנו מפרים דווקא את אלה שקל לזכור. ארבעה מהם, כפי שפרסמנו אותם במשפט היומי.
שמים נקודה בסוף כותרת?
הילד מצייר את המשפחה, אתם כותבים למעלה "המשפחה שלי." והנה, הנקודה הזאת מיותרת.
זו לא קפדנות: זו החלטה של האקדמיה ללשון העברית. אין שמים נקודה בסוף כותרת, לא בשער של ספר, לא בראש מאמר ולא מעל ציור. הכותרת כבר נגמרת בזה שהיא כותרת, ואין מה לסמן.
שימו לב מתי אתם עושים את זה, ותגלו שזה בכל מקום: על תיקייה, על דף עבודה, בראש מצגת, על קופסה.
ומה כן מותר בסוף כותרת? סימן שאלה וסימן קריאה. הכלל נוגע לנקודה בלבד, והמקור פשוט שותק לגבי השניים האחרים, ולכן "מי גר בבית?" ו"כל הכבוד!" תקינים לגמרי.
ולמה זה חשוב בדרך לכיתה א'? כי ילד לומד לכתוב מהדוגמה שמולו הרבה לפני שהוא לומד כלל. הכותרות שאתם כותבים לו על הציורים הן הכותרות הראשונות שהוא רואה בחיים, והוא יעתיק אותן בדיוק כמו שהן.
שאלה עקיפה מקבלת סימן שאלה?
"מי היה ראש הממשלה הראשון?" זו שאלה, וסימן השאלה במקומו.
"תהיתי מה פשר הדבר." זו לא שאלה. זה משפט שמספר על שאלה, ולכן הוא נגמר בנקודה.
ההבדל נשמע קטן, והוא אחד הדברים שכמעט כולם כותבים לא נכון: אחרי שאלה עקיפה לא שמים סימן שאלה. לא "שאלתי אותו מתי הוא מגיע?" אלא "שאלתי אותו מתי הוא מגיע."
ואותו דבר בדיוק בסימן הקריאה. "רק אז נודע לי מה נורא המקום ההוא." בלי סימן קריאה, כי המשפט מספר על התפעלות ולא מביע אותה.
ולמה זה חשוב דווקא בעמוד על אותיות? כי סימני הפיסוק הם לא קישוט. הם הוראות לקול. ילד שלומד לקרוא משתמש בהם כדי לדעת איך להגיד את המשפט: איפה לעצור, איפה להרים את הטון, איפה להתלהב. סימן שאלה במקום שאין בו שאלה אומר לו להרים את הקול בדיוק במקום הלא נכון.
אצלנו זה נכון גם בתוך הקוד, ממש. המנוע שמקריא לילד שומר את סימן הפיסוק שבסוף המשפט כדי שהנגינה תישמר, ואם מישהו כתב "!?" הוא מסדר את זה ל-"?!" - כי זה הסדר שהאקדמיה מתעדת לתמיהה מודגשת, ובאמת קיים: "איך עלה הדבר על דעתך?!"
ואם זה מזכיר לכם משהו, יפה: כתבנו כאן גם שבסוף כותרת אין נקודה. אותה משפחה, אותו סוג טעות: סימן שהיד מוסיפה מעצמה, והכלל מבקש להוריד.
מתי כותבים גרש אחרי קיצור?
ת.ד. כמעט כולם כותבים ככה, וזה לא נכון. הצורה הנכונה היא ת״ד.
הכלל עצמו קצר: אחרי מילה מקוצרת בא גרש, ובראשי תיבות גרשיים. אף פעם לא נקודה.
מס׳ ולא מס. · ד׳ בן־גוריון ולא ד. בן־גוריון · שמ״ר או ש-מ-ר, אבל לא ש.מ.ר.
זה אחד הכללים המופרים ביותר בעברית הכתובה, והוא גם אחד הפשוטים: אין כאן מקרי גבול ואין רשימת חריגים.
ועוד פרט שרובנו מפספסים: הגרשיים יושבים לפני האות האחרונה, והם לא זזים כשמוסיפים סיומת. רמטכ״לים, לא רמטכל״ים. ח״כים, לא חכ״ים.
ורגע, זה החודש שבו תכתבו את זה הכי הרבה: על המחברת, על הקלמר ועל התיק נהוג לכתוב כיתה א׳ - עם גרש, לא עם נקודה.
ולמה זה בכלל עניין של עמוד שמדבר על אותיות? כי לילד שמתחיל לקרוא, נקודה היא לא קישוט. היא הוראה לעצור. הוא מפענח אות אחרי אות, מגיע לנקודה ועוצר, כי ככה לימדנו אותו. כשכותבים "מס." הוא מקבל הוראה לעצור באמצע השורה, ואז מגלה שהמשפט ממשיך.
ואם זה מזכיר לכם משהו, יפה: לפני יומיים כתבנו כאן שסימני הפיסוק הם הוראות לקול. שם הכלל ביקש להוריד סימן שהיד מוסיפה לבד, וכאן הוא מבקש להחליף אותו בסימן הנכון. אותו רעיון משני צדדים.
פרקים 5-12: קו טווח נכתב עם רווחים או בלי?
זה אחד הכללים הבודדים שהאקדמיה כותבת בו במפורש גם את הצורה השגויה, לא רק את הנכונה.
הכלל: קו לציון טווח בין מספרים או מקומות נכתב בלי רווחים לפניו ואחריו - זה מה שמבדיל אותו מקו מפריד רגיל.
והחלק המפתיע: למרות שעברית נכתבת מימין לשמאל, טווח של מספרים עדיין נכתב מהקטן לגדול. "פרקים 5-12" נכון. "פרקים 12-5" שגוי במפורש - אפשר לחשוב שכיוון הכתיבה ההפוך אמור להפוך גם את סדר המספרים, אבל הוא לא.
אותו כלל בדיוק ב: סעיפים ג-ח, תשמ"ח-תשנ"ג, עמ' 46-53, קו חיפה-ירושלים.
מה הכללים אומרים במקור
כל טענה כאן נשענת על כלל כתוב, וזה הניסוח שלו כלשונו. academic ו-normative הם כללים של האקדמיה ללשון העברית; editorial הוא התקן שלנו, במקום שבו לאקדמיה אין הכרעה.
- אין שמים נקודה לאחר משפטים, שלמים או מקוצרים, בשערי ספרים, בראשי מאמרים ובכותרות. (
normative) עוד מילים לפי אותו כלל: כללי הפיסוק.
- בשילוב ניקוד בכתיב המלא: אין משתמשים בקיבוץ; כל וי"ו המציינת u תנוקד בשורוק; וי"ו המציינת o תנוקד בחולם, למעט וי"ו המייצגת חטף קמץ; וי"ו ויו"ד עיצוריות מוכפלות ינוקדו באות הראשונה, אך ביו"ד שהראשונה בה מציינת i - הניקוד ביו"ד השנייה. הקמץ הקטן משמש רק באותיות השימוש. (
normative) עוד מילים לפי אותו כלל: חוּלְצָה, מוּעֲמָד, כּוֹתֶל, חוֹכְמָה, מוֹעֳמָד, חֳורָפִים.
- בכתיב המלא מסמנים כל תנועת u באות וי"ו, בלא יוצא מן הכלל. כלומר גם קיבוץ וגם שורוק מיוצגים בווי"ו. (
normative) עוד מילים לפי אותו כלל: חולצה, סגור, סופר, משוגע, מכוון.
- סימן שאלה בא אחרי משפט המביע שאלה. אחר שאלה עקיפה אין שמים סימן שאלה. במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה. (
normative)